— תפתחי, קטיושקה, הרי אנחנו משפחה! — הדהד במסדרון קולה המתוק, המלוטש מדי, של אנטונינה פבלובנה, כשהוא מטביע את צלצול הדלת הארוך והמתעקש. — תני לפחות לבחור להכניס את הדברים שלו… אי אפשר להשאיר אותו ברחוב, אחר כך נסדר הכול יפה, כמו משפחה!
קטה רכנה לעינית הדלת. בחצי החשיכה של חדר המדרגות עמדה חמותה לשעבר, ומאחוריה ואגים התנדנד בחוסר נוחות, כאילו אינו יודע לאיזה גוף שייכות הרגליים שלו. לרגליו ניצבו שתי מזוודות נסיעה גדולות משובצות. משהו התכווץ לגרונה של קטה, אבל היא נשפה לאט. סובבה את המנעול ופתחה את הדלת רק חריץ קטן, כשהשרשרת עדיין במקומה.
— התגרשנו — אמרה בשקט, אבל כל מילה נפלה כבד. — אתם כבר לא “משפחה” כאן. לדירה הזו אין שום קשר אליכם.
פניה של החמות השתנו ברגע. החיוך הדואג נפל כמו מסכה לא מתאימה.
— אל תנסי לעבוד עליי! — התפרצה. — לגרוש יש זכויות! הוא היה רשום כאן! נאתגר את זה בבית המשפט, את שומעת?!
קטה הביטה בואגים. הוא אפילו לא הסתכל עליה. ניער את המעיל שלו, כאילו כל הסיטואציה היא רק המתנה לא נעימה.
— קטה, תני לי להיכנס — אמר באדישות. — אני עייף. יש אוכל?
האדישות הזו כאבה יותר מכל עלבון קודם. בראשה חלפו השנים: ההערות, ה“את עושה את זה לא נכון”, המשפט שבו ניסו לקחת ממנה חצי מהדירה.
— אני מתקשרת למשטרה — אמרה.
— תתקשרי! — ענתה החמות בניצחון, כשהיא נשענת בכל כובד גופה על הדלת. — נראה למי יאמינו!
המתכת חרקה. קטה הביטה בהם רגע אחד, ואז שחררה לאט את השרשרת.
וכך הכניסה אותם פנימה.
הדירה התמלאה בתנועות זרות. ואגים כבר תלה את המעיל כאילו חזר הביתה. החמות נכנסה למטבח עם נעליים, כאילו באה לביקורת ולא לפלישה.
— את המזוודות במסדרון — פקדה. — אני אסדר פה הכול. ואת, קתרינה, תוציאי משהו מהמקרר. צריך ללמוד לחיות יחד.
קטה לא ענתה. היא נעלה את עצמה בחדר האמבטיה וחייגה.
— הייתה כניסה בלתי חוקית. הם מסרבים לעזוב — אמרה בשלווה.
כשיצאה, לקחה את התיקייה הכחולה. וחיכתה.
כעבור חצי שעה ואגים כבר היה שרוע בסלון.
— איפה השלט? — צעק. — ותכיני משהו לאכול, אמא שלי מסדרת את המטבח.
קטה לא ענתה. רק הביטה בשעון.
כשצלצל הפעמון, הכול קפא.
שני שוטרים.
אנטונינה פבלובנה מיד ניגשה קדימה.
— קצינים, זו רק מריבה משפחתית! שום דבר רציני!
השוטר המבוגר הביט בקטה.
— מי הבעלים?
קטה פתחה את התיקייה.
— אני. הנה נסח הבעלות. הנה הגירושין. הנה ביטול הרישום שלהם. אין להם שום בסיס חוקי להיות כאן.
השוטר הנהן.
— תעודות.
האוויר השתנה מיד. הביטחון התפוגג.
— לארוז את הדברים. לעזוב מיד — אמר השוטר.
החמות עוד ניסתה לצעוק משהו, אבל כבר אף אחד לא הקשיב לה.
בחדר המדרגות הכול התפרק: רוכסן של מזוודה נפתח, בגדים גלשו לרצפה. ואגים התכופף להרים אותם, אבל כבר לא היה שם כבוד — רק חיפזון.
החמות הביטה בקטה בפעם האחרונה.
— נחזור! — לחשה ברעל. — עוד תתחרטי על זה!
קטה לא ענתה. פשוט סגרה את הדלת.
נקישת המנעול נשמעה — בפעם הראשונה — כמו גבול.
למחרת הותקן מנעול חדש. ביום השלישי מצלמה. ביום הרביעי הם חזרו.
בהתחלה רק משכו בידית.
אחר כך צעקו.
אחר כך הדביקו פתקים על הדלת.
קטה תיעדה הכול. בלי כעס, בלי חיפזון — רק דיוק.
כשבמשטרה השוטר הצעיר ראה את ההקלטות, הוא אמר רק:
— הגישי תלונה. זו כבר הטרדה.
קטה כתבה. במשפטים נקיים, כאילו היא מתעדת חיים של מישהי אחרת.
באותו ערב, כשחזרה הביתה, האור הכחול של המצלמה האיר ברכות כמו עין קבועה.
הטלפון צלצל.
“את עוד תתחרטי על הכול! השוטר השפיל את ואגים! תישארי לבד כל החיים!”
קטה חייכה.
וחסמה את המספר.
בדירה שררה שתיקה. לא שתיקה מתוחה, שמחכה למשהו.
אלא שתיקה שכבר לא מכניסה אף אחד פנימה.
