גריגורי אנדרייביץ’ לא נתן חשיבות לתחושות בטן. תחושות כאלה היו לדברי הורוסקופים ולאמהות משועממות. הוא האמין בעמודות מספרים, בטפסי משלוח, בזוויות מצלמה וברגע שבו מישהו, בשקרו, מצמץ בעין ימין בצורה כמעט בלתי נראית.
עשרים שנה ניהל את שירות הביטחון של מרכז לוגיסטי ענק. הוא ידע להבחין מי לוקח רק מהדקי נייר — ומי מתכנן העברה בשווי מיליונים. אנשים היו בשבילו דפוסים. ולכל דפוס היה פגם.
רק אצל סטאס הוא לא מצא אף פגם.
סטניסלאב איגורביץ’ קורוטקוב, בן שלושים ושתיים, בעל עסק עצמאי להתקנת חלונות, דירה כמעט משולמת, ללא חובות, ללא עבר פלילי, ללא סדקים נראים לעין. נימוסים מוקפדים. חליפות תפורות לפי מידה. נעליים שמבריקות כאילו אף פעם לא נגעו ברצפה. וחיוך מנומס ומדויק — חמים מספיק כדי לעורר אמון, קר מספיק כדי לשמור מרחק.
״גרישה, למה אתה מחפש רוחות רפאים?״ שאלה ורא ערב אחד, בזמן שהייתה מתיישבת להחליק את מפית השולחן רקומה. ״נסט’נקה מאושרת. תראה איך היא מסתכלת עליו. והוא מביא כל פעם פרחים. לא זר דל מהקיוסק — זרים אמיתיים.״
גריגורי לא ענה.
היו אלה הידיים.
נקיות מדי. חלקות מדי. ציפורניים חתוכות לשלמות, עור יבש כעשן נייר. וכל פעם שסטאס נגע במקרה בחתולת החצר, מורקה, הוא הוציא מטלית לחה. ניקה בזהירות כל אצבע — בפנים כאילו נגע במשהו רעיל. שניה לאחר מכן אותה יד נגעה בלחי של נסט’יה והוא חייך.
הספק זלל לאט לאט את מחשבותיו של גריגורי, כמו חלודה דרך מתכת.
ואז הגיע המשפט ההוא.
לפני שלושה ימים סטאס יצא למרפסת לעשן. הוא חשב שהוא לבד. מאחורי הוילון הכבד בסלון, גריגורי עמד — מחפש את המצת שלו.
״…כן, אנחנו מכינים הכל״, אמר סטאס בקול דמום. ״היא תעביר את הדירה לפני הרישום. שכנעתי אותה. לא, הזקן לא יתערב.״
הזקן.
גריגורי נתקע במקום. אולי מדובר בהבנה מוטעית? אולי זה היה לגבי לקוח? אבל משהו בקולו — זה הלחישה החישובית והדמומה — לא השאיר מקום לספק.
ביום ראשון סטאס הגיע בזמן לארוחת הצהריים. שושנים לבנות. חיוך. נשיקה על מצחה של נסט’יה.
בזמן שוורא ונסט’יה עסוקות במטבח, גריגורי ניגש אליו.
״תגיד, סטאס, יש לך משאבת אוויר ברכב? הצמיג שלי שטוח.״
״כמובן, גריגורי אנדרייביץ׳״, החיוך הופיע שוב. ״המכסה האחורי פתוח. הנה המפתחות.״
בחוץ, רוח סתווית סילקה עלים בחצר. גריגורי פתח את דלת הנהג במראה כאילו במקרה. מהכיס שלו הוציא מכשיר הקלטה קטן ושחור עם מגנט חזק — שריד מימים בהם עוד אסף ראיות לפני שאחרים חשדו.
קליק שקט.
המכשיר נדבק מתחת למושב באופן בלתי נראה.
שלושה ימים לאחר מכן גריגורי ישב במוסך שלו. אור הניאון מהבהב. באוזניו נשמעה רק המנוע, מוסיקה מהרדיו, שיחות שגרתיות.
ואז הגיע שיחת טלפון.
״כן״, אמר סטאס.
קולו היה שונה. לא היה עוד רכות. רק מתכת.
״אני עכשיו בדרך מאותם כושלים.״
קול נשי עמוק השיב: ״היא חתמה?״
״עדיין לא. מחר אצל הנוטריון. סיפרתי לה שהעסק שלי עומד בפני תביעות. אם הדירה תעבור עליה, היא תפשוט רגל. אם תהיה על שמי, הכל בטוח. אחר כך, לכאורה, אחזיר לה אותה״. צחוק קצר ובוזי. ״הטיפשה מאמינה לכל מילה.״
ידיו של גריגורי התרוממו לקור.
״והנערה?״
״מפריעה לי״, לחש סטאס. ״עוד חודש. נמריא לים. בלילה הרבה דברים יכולים לקרות. או כמו עם ליסה. פירות יער. היא חלתה. אני לא.״
גריגורי קרע את האוזניות מאוזניו כאילו נשרף.
״ליסה.״
בערב השמיע את ההקלטה לנסט’יה. היא הקשיבה תחילה כאילו לשפה זרה. ואז כל הדם נטש את פניה.
״זה מזויף״, לחשה. ״עם בינה מלאכותית אפשר לחקות כל קול…״
״זוכרת את ליסה?״ שאל גריגורי ברוגע. ״הוא אמר שהיא מתה בתאונה.״
בלילה ההוא, אב ובת ישבו עד עלות השחר מול המחשב. Jelисaveta Korotkowa. מתה לפני שלוש שנים. רשמית: הרעלה מפטריות יער. בעל: סטניסלאב קורוטקוב. ירושה: הדירה שלה.
בעזרת שאנה — האישה מהשיחה — שהסכימה תחת לחץ, נחשפו פרטים נוספים. חוזים. ביטוחים. דפוסים דומים.
בערב הבא, כשסטאס הגיע עם זר חדש של שושנים, החוקרים כבר חיכו בסלון.
״סטניסלאב איגורביץ’ קורוטקוב״, אמר אחד מהם בשקט. ״אתה נעצר.״
לראשונה גריגורי לא ראה חיוך על פניו — רק שנאה גולמית.
סטאס ניסה לברוח. גריגורי עמד בדרכו. בלי היסוס. אחיזה אחת, דחיפה אחת — סטאס נפל לקרקע בכוח.
״אתם לא יכולים להוכיח לי כלום!״ התנשף.
אבל הם יכלו.
עשרים ושנתיים מאסר.
שנה לאחר מכן. סתיו בדצ’ה. עשן הגריל התפשט בצמרות כחולות מעל החצר. ורא חיתכה פלפלים, נסט’יה צחקה בשקט ממשהו בטלפון שלה.
בשער עצרה ניבה ישנה ורעועה. פגוש קשור בחוט תיל, פנס אחד עיוור.
צעיר עם משקפיים ירד מהרכב.
״סליחה״, קרא ביישנות. ״התבלבלתי בדרך. אפשר לומר לי איך להגיע לכביש הראשי?״
נסט’יה ניגשה לשער. החיוך שלה היה זהיר — אבל אמיתי.
גריגורי התמתח. כל סיב בגופו היה ערני.
וראה הניחה את ידה על כתפו. ״תשאיר אותו, גרישה.״
״עיניים לא אומרות כלום״, מלמל תוך שהוא מסובב את השיפודים. ״אבל רכב עם פגוש מחוט תיל? הוא לא רודף אחרי כסף. יש לו בעיות אחרות.״
הוא צפה בנסט’יה מסבירה את הדרך בשלווה.
ולמרות זאת, גריגורי הוציא את הטלפון שלו.
״את מספר הרכב אכתוב בכל מקרה״, גרגר. ״אמון זה טוב. שליטה זה טוב יותר.״
