— “עוד ארוחת ערב ‘יוקרתית’?” הקול של רוברט היה יבש, מלא לעג שלא טרח אפילו להסתיר.
הוא שאף אוויר בקול. המטבח התמלא בריח טרי של לימון ורוזמרין—נקי, חד, כמעט מתגרה. הוא התנגש בריח הכבד והשומני שהוא עצמו הביא הביתה קודם לכן: נקניקיות זולות ופסטה מבושלת מדי.
— “סיימתי היום דו״ח קשה,” ענתה סבטלנה בשלווה, כשהורידה את המחבת מהכיריים. “רציתי משהו טוב.”
רוברט התיישב בכבדות על הכיסא. הרגליים חרקו על הלינולאום, כאילו גם הבית עצמו מגיב למצב רוחו.
— “עברתי על ההוצאות שלנו,” אמר לאט, מדגיש כל מילה. “וזה לא נורמלי. גבינות בוטיק, דגים, ירקות בחורף… את מבזבזת כסף. אני עובד עד שאני קורס, ואת פשוט שורפת הכול.”
סבטלנה הניחה את הדג בצלחת וכיבתה את המנדף. פתאום השתררה דממה, מלבד הגשם שהכה במעקה המתכת של המרפסת.
— “ומה אתה מציע?” שאלה, והתיישבה מולו.
רוברט חבט בידו בשולחן.
— “תקציב נפרד לאוכל. מהבוקר. כל אחד קונה לעצמו.”
הוא ציפה להתנגדות, לוויכוח, לרגש.
אבל סבטלנה רק הנהנה.
— “בסדר. תקציב נפרד.”
בבוקר שלמחרת רוברט לא מצא קפה ולא ארוחת בוקר חמה. רק קפה נמס זול שהוא עצמו קנה פעם במבצע. סבטלנה כבר עמדה לבושה במסדרון.
— “ארוחת הבוקר עכשיו באחריותך,” אמרה ויצאה.
הדלת נסגרה בצליל חד וסופי.
בערב המקרר נראה אחרת.
פס סרט דביק אדום חצה את המדף האמצעי לשניים בצורה מושלמת.
משמאל: קופסאות מסודרות עם תוויות—“עוף”, “ירקות”, “סלט”.
מימין: חתיכת גבינה יבשה וחבילת כיסונים פתוחה.
רוברט חייך בזלזול.
תיאטרון.
למחרת הוא קנה בעצמו אוכל זול: נקניקיות, פסטה, שימורים. הוא סידר הכול בכוונה כך שיחצה את הקו האדום.
בהתחלה הרגיש מנצח. כאילו “ניצח”. בישל, אכל, לא שאל כלום.
סבטלנה המשיכה בשגרה: עבודה, אוכל, שטיפה, חדר שינה. שקט מדויק.
אבל מהר מאוד הופיעו סדקים.
— “איפה השמן?” הוא צעק ערב אחד.
— “במדף שלי,” ענתה בלי להרים מבט.
— “ברצינות אני צריך ללכת לחנות בשביל כף שמן?”
— “כן. זה הכלל.”
בלי כעס. רק עובדה.
אחרי שבועיים האוכל הזול התחיל להשפיע. הבטן התמרדה, מצב הרוח הידרדר. סבטלנה אכלה אוכל טרי ומאוזן בשלווה.
— “אישה אמיתית מחכה לבעלה עם אוכל חם,” מלמל פעם.
— “בעל אמיתי לא מחלק משפחה לשני תקציבים,” ענתה.
בסוף החודש התקרב יום הולדתו החמישים.
פעם סבטלנה הייתה מארגנת הכול: אורחים, אוכל, עוגה, הכנות.
הפעם הוא אמר רק:
— “עשרים אנשים מגיעים. תכיני שולחן נורמלי.”
— “תן תקציב,” השיבה.
הוא זרק על השולחן חבילת שטרות מקומטים.
— “תסתדרי עם זה.”
היא לא ענתה. רק רשמה משהו במחברת.
למחרת נסעה למחסן מזון זול בפרברי העיר. תאורה קרה, רצפת בטון, קופסאות מוערמות.
היא קנתה את הזול ביותר: קציצות קפואות, גבינה מעובדת, שימורים, משקאות מתוקים.
הכול מחושב עד הפרט האחרון.
בערב המסיבה הבית התמלא רעש, קולות ותנועה.
רוברט עמד במרכז בגאווה.
— “בבקשה, לשולחן!”
האורחים נכנסו לסלון.
ונעצרו.
על השולחן: קציצות אפורות, פסטה דביקה, מלפפונים מימיים ותערובת מיונז עם תירס. שום דבר טרי. שום חגיגיות. שום ריח של אירוע.
שתיקה.
— “זה בדיחה?” לחש מישהו.
— “איפה האוכל האמיתי?” שאל אחר.
רוברט הסתובב בחדות.
— “איפה האוכל?!”
סבטלנה צעדה קדימה.
— “זה בדיוק מה שהתקציב שלך איפשר,” אמרה בשלווה. “כל הקבלות כאן.”
היא הניחה את הקבלות על השולחן.
— “רצית הפרדה כלכלית. קיבלת. ככה זה נראה כשחוגגים לפי מחיר ולא לפי כבוד.”
האורחים לא התיישבו. אחד אחרי השני יצאו בשקט.
תוך דקות הבית התרוקן.
רוברט נשאר עומד לבד.
— “השפלת אותי,” אמר בשקט.
— “לא,” ענתה סבטלנה. “רק מילאתי את הכללים שלך עד הסוף.”
היא לקחה את הכלים למטבח ופתחה את הברז.
באותו לילה ישב לבד במטבח החשוך והביט בסרט האדום שבמקרר.
בבוקר הוא כבר לא היה שם.
למחרת חיכו על השולחן שקיות קניות עם אוכל טרי ופרחים. פתק היה מונח מעל:
“התקציב שוב משותף. סליחה.”
סבטלנה עמדה לרגע בשקט.
היא לא חייכה.
אבל לראשונה מזה זמן רב, הבית לא היה מתוח.
רק שקט.
ושליו.
