בתי הייתה מוקסמת מלשאת את אחותה התינוקת בזרועותיה — עד לרגע שבו היא אמרה משהו שגרם לדם שלי להקפיא.
יושבת ברגליים משולבות על שפת מיטת הלידה, ידיה הקטנות רועדות קלות סביב הגוף השברירי על ברכיה, ליזה, בתי הבכורה בת הארבע — לבושה בבגד העבודה האדום האהוב עליה, עם קוקו מעט עקום — נראתה כאילו היא אוחזת במשהו קדוש, יוצא דופן.
בעיניה נצנץ אור מוזר: לא רק התפעלות, אלא שילוב מטריד של קסם וכובד ראש שמעולם לא ראיתי קודם.
האוויר ניחח חומר חיטוי וחום העור הרך של התינוקת, ולמרות הכאב מהתפרים בכל נשימה, הרגשתי רק הכרת תודה עמוקה ושקטה.
במהלך ההריון חששתי: האם ליזה תרגיש מוזנחת? קנאה? פגועה? אך כשהסתכלתי עליה מרעידה את אחותה, לוחשת “ששש” מתוק, חשבתי שכל הספקות שלי נעלמו.
ואז היא התכופפה עוד יותר קרוב, שפתיה כמעט נגעו בשערה של לילה, ולחשה:
— עכשיו יש לי מישהו.
חייכתי, נרגשת:
— מישהו למי, יקירתי?
בלי להרים עיניים, היא המשיכה לערסל את התינוקת בתנועות איטיות וקבועות:
— מישהו שאוכל לספר לו את הסודות שלי.
רעש קר חלף בגבי.
— אילו סודות, יקירתי? — שאלתי, מנסה להסתיר את דאגתי.
לבסוף היא הביטה בי, עיניה רציניות באופן מפתיע, בוגרות מדי לילדה בגילה.
ואז בקול נמוך אך ברור:
— הסודות שאני לא מספרת לאבא.
לא הספקתי אפילו לענות. היא התכופפה שוב מעל לילה ולחשה משפט נוסף שהקפיץ את ליבי והקפיא את האחות בדלת.
ליזה החזיקה את אחותה כאילו הייתה אוצר שביר, והמילים האלה…
״עכשיו יש לי מישהו שאוכל לספר לו את הסודות שלי… אלה שאני לא מספרת לאבא.״
בהתחלה חשבתי שזה משחק ילדים. אבל המילים האלה נחרתו בזיכרוני.
הימים חלפו, וליזה המשיכה להמציא סיפורים עם הבובות שלה, לעיתים בלחישה:
— לא אומרים לאבא.
כשהיא ראתה שאני מקשיבה, היא ברחה, אדומה מבושה. לאט לאט, הספק התחיל להתגנב למוחי.
לערב אחד, בשעת שקיעה, ראיתי אותה ליד העריסה, מדברת בלחש עם אחותה:
— אם אבא ישאל, נגיד שהמפלצת מופיעה רק כשהוא לא כאן.
היא תיארה את ה״מפלצת״ הזו: צל שחור עצום, טורק על החלונות, מתחבא במטבח. פחד קר כרסם את חזהי. ניסיתי להרגיע אותה, אבל הסיפור לא עזב אותי.
כמה ימים לאחר מכן גיליתי ציור מטריד מתחת לכרית שלה: דמות כהה מרחפת מעל שתי צורות קטנות, עם הכיתוב:
״אל תתני למפלצת לקחת אותה.״
מודאגים, ז’וליאן ואני החלטנו לפנות לפסיכולוגית ילדים.
מעט לאחר מכן, ליזה נעלמה לכמה דקות. מצאנו אותה במחסן, אוחזת את לילה קרוב אליה:
— המפלצת אמרה שהוא יחזור… ושאני יכולה לתת לו את לילה… — לחשה, מפוחדת.
ואף אחד לא נכנס לבית.
בעזרת המטפלת, האמת נחשפה סוף סוף. ה״מפלצת״ לא הייתה דמיונית: היא גילמה את הפחד והכעס שהיא חשה כלפי אביה במהלך ההריון — דלתות נטרקות, ריח אלכוהול, צעקות. פחד שמוחה ילדותה הפכה לצל מאיים.
ז’וליאן, המופתע, הבין את השפעת התנהגותו והתחייב לשינוי. לאט לאט, האווירה בבית התרככה.
ליזה החלה לחייך שוב. הציורים שלה התמלאו בימים וקשתות עקומות, ללא צללים יותר.
בוקר אחד, היא פנתה אלי ואמרה פשוט:
— אין לי יותר סודות להסתיר.
המילים האלה מחקו סוף סוף את המפלצות האחרונות.
