האינטואיציה שלי כבר מהשבועות הראשונים צעקה לי באוזן:
— תברחי!
אבל הנימוסים שלי, הסבלנות שלי וההרגל העקשני הזה שלי תמיד להניח את הטוב ביותר על אנשים, השתיקו שוב ושוב את הקול הזה.
— אל תהיי כל כך חשדנית. אולי הוא פשוט עובר תקופה קשה.
כך שכנעתי את עצמי במשך כמעט חודשיים.
האינטרנט מלא בסיפורים על נשים חמדניות או מחושבות. כל הזמן שומעים שנשים היום דורשות יותר מדי ומסתכלות רק על הארנק של הגברים. אבל כמעט לא מדברים על סוג אחר: גברים שחיים, כמעט בלי לשים לב, על חשבון הנדיבות של אחרים.
הם לא מבקשים הלוואות.
לא מתחננים לעזרה.
פשוט… תמיד משהו קורה.
ובסוף — תמיד את משלמת.
כך הכול התחיל עם ארתור.
נפגשנו בכנס מקצועי. במבט ראשון היה בו כל מה שמצפים מגבר בוגר ומצליח. חליפה אלגנטית, נוכחות בטוחה, נימוסים מעודנים. הוא דיבר על עסקים, השקעות, סטארט־אפים ותוכניות עתידיות. עבדתי בשיווק כבר יותר מעשר שנים, ולכן נהניתי במיוחד מכך שיכולנו לנהל שיחות אינטליגנטיות.
הדייט הראשון שלנו היה מושלם.
נפגשנו בבית קפה נעים, דיברנו שעות, וכשהגיע החשבון — הוא שילם בלי להסס.
היום אני יודעת שזו הייתה הפעם היחידה.
בדייט השני הלכנו לקולנוע. כבר בקופה הוא התחיל לחטט בכיסי הז’קט במבוכה.
— לעזאזל! — אמר. — השארתי את הארנק באוטו והטלפון שלי התרוקן. תוכלי לשלם? אני אחזיר לך מיד.
כמובן ששילמתי.
לא רציתי לעשות סצנה בגלל דבר כל כך קטן.
אבל ההחזר מעולם לא הגיע.
לא אמרתי כלום.
חשבתי שהוא פשוט שכח.
אבל בשבועות הבאים אותו תרחיש חזר שוב ושוב.
במסעדה — פתאום “האפליקציה של הבנק לא עובדת”.
בסופר — “שכח את הכרטיס בבית”.
בתחנת דלק — “כואב לו הברך” והוא מבקש שאשלם.
תמיד היה הסבר.
תמיד תירוץ.
ותמיד אותו משפט:
— תשלמי עכשיו, אני אעביר לך אחר כך.
לפעמים הוא באמת העביר.
אבל רק אחרי ימים או שבועות.
ולפעמים בכלל לא.
מה שהיה הכי מוזר זה שבמקביל הוא כל הזמן דיבר על ההצלחה שלו. פרויקטים במיליונים, השקעות בחו״ל, והחלום לקנות וילה על חוף הים בספרד.
ככל שהקשבתי יותר, הכול נעשה מוזר יותר.
אם מישהו כל כך מצליח — למה אף פעם אין לו כסף?
למה כל החשבונות תמיד מגיעים אליי?
האזהרה האחרונה הגיעה ביום ההולדת שלי.
ארתור הגיע בידיים ריקות.
בלי פרחים.
בלי מתנה.
בלי אפילו מחווה קטנה.
— אהובתי — הוא אמר בחיוך — הזמנתי לך שרשרת יפהפייה, אבל המשלוח מתעכב.
השרשרת כמובן מעולם לא הגיעה.
באותו ערב הוא שוב “בטעות” השאיר את כרטיס האשראי בבית.
שם החלטתי שזה חייב להיגמר.
לא רציתי ריב.
לא רציתי הסברים.
פשוט רציתי, פעם אחת, שהוא ירגיש מה שאני הרגשתי במשך חודשים.
לכן תכננתי את ארוחת הערב האחרונה.
בחרתי באחת המסעדות האלגנטיות בעיר. מפות לבנות, מוזיקה שקטה, כוסות קריסטל ומחירים שגורמים ללב לפעום מהר יותר.
— אני רוצה להזמין אותך לארוחת ערב — אמרתי לו.
הפנים שלו אורו מיד.
באותו ערב לבשתי את השמלה הכי יפה שלי, והוא נראה גאה לשבת לידי.
כשקיבלנו את התפריט, הוא נשען לאחור בביטחון.
— תזמיני מה שאת רוצה.
ואני הזמנתי.
צדפות.
קרפצ’יו בקר.
יין פרימיום.
ולמנה עיקרית — לובסטר שלם ברוטב שמנת.
בהתחלה ארתור קצת נלחץ מההזמנה, אבל מהר מאוד נרגע.
הרי הוא היה בטוח שהוא לא זה שישלם.
הערב עבר בנעימות. דיברנו, צחקנו, והוא שוב סיפר את הסיפורים הרגילים שלו על חוסר צדק בעולם העסקים ועל שותפים לא כשירים.
אני הקשבתי.
וחיכיתי.
כשהגיע החשבון, הוא היה בערך חמישים אלף פורינט.
המלצר הניח בעדינות את התיקון מעור על קצה השולחן.
כמה שניות של שקט מוחלט.
ארתור הביט בי.
ואני נכנסתי לפאניקה.
לפחות כך העמדתי פנים.
הפכתי את כל תכולת התיק על השולחן.
מפתחות.
איפור.
ניירות.
ממחטות.
אבל הארנק — לא היה שם.
— אוי לא… — לחשתי.
— מה קרה? — הוא שאל.
— שכחתי את הארנק בתיק אחר. והטלפון שלי התרוקן לגמרי.
החיוך נעלם לו לאט מהפנים.
— מה זאת אומרת?
— תוכל לשלם? כשאחזור הביתה, אעביר לך מיד.
השתמשתי בדיוק באותן מילים שהוא השתמש בהן במשך חודשים.
הוא החוויר.
— אבל את הזמנת אותי!
— אני יודעת. פשוט קרתה סיטואציה לא צפויה.
— אין לי כל כך הרבה כסף עליי!
— אין לך? איש עסקים מצליח לא מחזיק חמישים אלף?
זיעה התחילה להופיע לו על המצח.
הוא נכנס לפאניקה.
ואז קרה ה”נס”.
האפליקציה הבנקאית שלו עבדה.
הכרטיס היה עליו.
והיה מספיק כסף בחשבון.
כעבור כמה דקות, אדום מכעס, הוא שילם את כל הסכום.
באותו רגע ראיתי סוף סוף את הפנים האמיתיות שלו. לא איש עסקים מצליח. לא ג’נטלמן מעודן.
אלא אדם שהתרגל לחיות על חשבון אחרים.
כשהוא סיים, הוא קם.
— בואי נלך.
— לא — עניתי בשלווה. — אני אקח מונית.
בדרך הביתה, כשהבטתי באורות העיר מהחלון, הרגשתי הקלה שלא הרגשתי הרבה זמן.
באותו ערב חסמתי אותו בכל מקום.
ולעולם לא החזרתי את הכסף.
מישהו יכול לקרוא לזה נקמה או קטנוניות.
אני מעדיפה לקרוא לזה סגירת חשבון פתוח.
כי במשך חודשיים בדיוק זה מה שהוא היה חייב לי.
מאוחר יותר הוא ניסה ליצור איתי קשר מחשבונות מזויפים. שלח הודעות זועמות, פרסם פוסטים פוגעניים וניסה להאשים אותי בכל דרך אפשרית.
אבל אני רק חייכתי.
כי סוף סוף הייתי חופשייה.
ולמרות שהלובסטר באמת היה מצוין, שום דבר לא היה טעים כמו הרגע שבו השתחררתי ממנו.
