״את כבר לא הארוסה שלי!״ צעק מטווי בקול כל כך חזק, שכל הכלבים בקצה הרחוב התחילו לנבוח. ״אני לא רוצה לשמוע כלום! תיעלמי לי מהעיניים, חסרת בושה!״
דריה עמדה קפואה על המרפסת, אוחזת בסינר הישן שלה עד שאצבעותיה הלבינו. רגליה, בתוך כפכפי גומי דקים, קפאו מקור — היא בדיוק סיימה לשטוף את הרצפה, והמים הקרים עדיין לא התייבשו.
״מוטיה… מה אתה אומר?״ קולה נשבר ללחישה צרודה. ״איזו חסרת בושה? חיכיתי לך חצי שנה… לא יצאתי מהבית, הסתכלתי מהחלון כל יום…״
״חיכית?!״ מטווי בעט בגלגל המכונית הישנה שלו בזעם. ״אמא שלי סיפרה לי הכול! איך התלטפת עם אנטולי מאחורי המוסכים! כל הכפר ראה!״
פניה של דריה החווירו.
״הוא היה שיכור!״ קראה. ״הוא עצר אותי ליד החנות, תפס לי את המעיל! בקושי הצלחתי לברוח! ואתה מאמין לזה ולא לי?!״
״לאמא שלי אני מאמין!״ חתך מטווי, טרק את דלת הרכב והתניע.
המכונית זינקה קדימה והעיפה חצץ לכיוונה.
דריה נשארה עומדת לבד, מביטה בתיק המרוסק בבוץ. בחזה שלה כאב חד הלך והתרחב, כאילו מישהו תקע שם מסמר חלוד.
אנטונינה סרגייבנה תמיד ידעה מה היא רוצה.
והיא גם ידעה איך להשיג את זה.
דריה לא התאימה — ענייה מדי, פשוטה מדי. לא כלה שראויה לבן שלה.
אז בזמן שמטווי היה רחוק, היא תכננה הכול בקפידה.
בקבוק וודקה, כמה הבטחות — ואנטולי כבר שיתף פעולה בשמחה.
ההצגה נמשכה דקות ספורות.
אבל זה הספיק.
למחרת בבוקר אנטונינה כבר בכתה בטלפון:
״בני… לא רציתי לספר… אבל לא הייתה לי ברירה…״
מטווי האמין לה.
ובאותו רגע הכול נהרס.
זמן קצר לאחר מכן הוא התחתן.
ורה הפכה לאשתו — שקטה, צייתנית, ממשפחה טובה. היה בה כל מה שאנטונינה רצתה.
חוץ מדבר אחד.
אהבה.
החתונה הייתה מפוארת, השולחנות מלאים, האורחים שמחים. אבל משהו היה חסר. מטווי שתה בלי הפסקה, וורה שתקה.
חייהם יחד היו מסודרים… וריקים.
נולדו להם שני ילדים.
אבל בבית הזה לא נשמע צחוק אמיתי.
בינתיים דריה נשארה לבד.
והפכה לאם.
כשנולד בנה, כולם אמרו:
״העתק של אבא שלו.״
דניס גדל חזק ואחראי. מגיל צעיר למד לעבוד, לעזור לאמו, ולא להתלונן.
השנים חלפו.
אבל העבר לא נעלם — הוא רק חיכה.
ורה חלתה. בהתחלה שיעול, אחר כך חולשה. הרופאים לא אמרו הרבה, אבל מבטיהם הסגירו הכול.
בסופו של דבר הם חזרו לכפר.
למקום שבו הכול התחיל להתפרק.
בערב קיץ אחד וורה הגיעה לבית של דריה.
היא כמעט לא הצליחה לעמוד.
״אני יודעת… הכול,״ אמרה בשקט. ״כבר מזמן.״
דריה שתקה.
״בעלי קורא בשם שלך מתוך שינה,״ המשיכה וורה. ״וראיתי את הבן שלך… אין ספק.״
דממה מילאה את החדר.
״לא נשאר לי הרבה זמן,״ אמרה לבסוף. ״אבל בבקשה… אם הילדים שלי יבואו אלייך… אל תגרשי אותם.״
דריה הנהנה לאט.
וורה נפטרה בסתיו.
בשקט.
כאילו פשוט נרדמה.
מטווי נשבר.
הבית התרוקן, הימים התמזגו זה בזה.
אבל הקשה ביותר עוד היה לפניו.
להתמודד עם מה שאיבד.
יום אחד הוא ראה את דניס נאבק עם שער כבד.
הוא ניגש.
עזר.
בלי מילים.
ואז פתאום—
״אבא, תעביר את המלח.״
מילה אחת.
פשוטה.
טבעית.
ששינתה הכול.
מאותו יום מטווי התחיל לבוא שוב ושוב.
בהתחלה לעזור.
ואז להישאר.
הילדים הרגישו מיד בבית אצל דריה. והיא לא הבדילה ביניהם.
אהבה את כולם באותה מידה.
הבית התמלא לאט לאט בחיים.
בחום.
בצחוק.
כשאנטונינה גילתה, היא התפרצה בזעם.
״מה אתה עושה?!״ לחשה בזעם. ״לוקח אותם לשם?!״
אבל הפעם מטווי לא נסוג.
״אני יודע הכול,״ אמר בשקט. ״מה שעשית… אי אפשר לסלוח עליו.״
והלך.
הפעם לתמיד.
ביום ראשון אחד קטיה דפקה בדלת של דריה.
בידיה זר פרחי בר.
״דודה דריה…״ אמרה בביישנות. ״אנחנו רוצים לשאול משהו…״
דריה כרעה מולה.
״כן?״
״תהיי אמא שלנו?״
השאלה הייתה פשוטה.
כנה.
בלתי הפיכה.
עיניה של דריה התמלאו דמעות.
״אני לא אעזוב אתכם,״ לחשה.
באותו ערב הם ישבו יחד במרפסת.
דיברו.
צחקו.
היו משפחה.
מעבר לרחוב עמדה דמות בודדה.
אנטונינה.
בשקט.
ולראשונה בחייה היא הבינה:
אף אחד לא לקח ממנה את המשפחה שלה.
היא עצמה הרסה אותה.
ועכשיו — כבר היה מאוחר מדי לתקן.
