המלצר בחולצה הלבנה רק הספיק להסתובב כשמגשו נגע בטעות בגב הכיסא. אבל סטניסלב אפילו לא שם לב. הוא היה מתוח לגמרי, כאילו כל עצב בגופו עומד להיקרע, ומדי פעם היה מסדר בעצבנות את הצווארון הצמוד שלו. על מצחו כבר הופיעו טיפות זיעה, למרות שמיזוג האוויר באולם החגיגי של המסעדה הכפרית פעל בעוצמה מלאה.
רימא אדוארדובנה ישבה בראש השולחן. שמלתה הבורדו המבריקה כמעט החזירה את האור, ועל צווארה נח שרשרת זהב כבדה. חגגו את יום הולדתה ה־80 — לפחות רשמית זה היה הסיבה. בפועל התאסף שם עולם שלם קטן: קרובי משפחה, עמיתים לשעבר, שכנים. השולחנות היו עמוסים באוכל, ובאוויר התערבבו ריח דג כבוש ושום כבד.
אינה שתתה בשקט מים עם לימון. היא התבוננה בבעלה. כבר שבועות הרגישה שמשהו לא בסדר: סודות, תנועות עצבניות, מבטים חטופים. אבל מה שעומד לקרות עכשיו עבר כל תחושת בטן רעה.
סטניסלב קם. הוא דפק בכוס בעזרת מזלג הקינוח. השיחות לאט לאט השתתקו.
— רגע של תשומת לב, אורחים יקרים — התחיל בקול רם מדי, כמעט תיאטרלי. הוא ניגב את מצחו. — אני רוצה להרים כוסית לאמא שלי. כל חייה חיה בשבילנו. הקריבה הכול.
פניה של רימא אדוארדובנה הוארו. היא כבר ידעה לאן זה הולך.
— והיום — המשיך סטניסלב — קיבלתי החלטה באמת גברית.
האולם נמתח במתח.
— אני זורק את אשתי יחד עם הילדים מהבית. ואמא שלי תעבור לגור איתי.
השקט התפוצץ.
יגור, הבן בן ה־16, קפץ את אגרופיו. דשה, בת ה־14, אחזה במפה כאילו היא זו שמחזיקה אותה בחיים.
אבל אינה לא זזה. היא רק הביטה בו. ופתאום הכול נעשה ברור: אין חרטה, אין בלבול — רק גאווה חולה.
— אינה, למה את יושבת? — צעקה החמות. — תארזי ותלכי! אל תהרסו את החגיגה!
בתוכה לא עלה פחד. להפך — השתררה בה שלווה קרה, צלולה. היא ידעה כבר שבועיים שזה יגיע — מהרגע שהבנק התקשר.
מישהו ניסה למשוך סכום גדול מהחשבון המשותף. בעלה שיקר, התחמק, לא הסתכל בעיניים. אחר כך הופיע כרטיס ביקור מקומט בכיס הז’קט: מתווך נדל״ן. מאחור נכתב: “ארבעה חדרים — פתרון לשלושה אנשים”.
ואז הגיע המידע: רימא אדוארדובנה שמה את כל כספה ב”השקעה מופלאה” שהבטיח נוכל לא מוכר.
התמונה התחברה. סטניסלב שיחק את הבוס הגדול בכספי המשפחה, ועכשיו רצה להשתלט גם על הדירה בפומבי.
אינה קמה.
— בואו — אמרה בשקט לילדים.
— לאן את הולכת?! — צעק הבעל. — מחר את חוזרת!
אבל אינה כבר עמדה ליד הדלת.
בחוץ ירד גשם קר. האוויר היה רווי ריח בנזין ולחות.
— אמא… איך הוא היה מסוגל? — התפרץ יגור.
— אנשים מראים מי הם כשאין להם יותר מה להפסיד — אמרה בשקט. — עכשיו אנחנו יודעים מי הם.
הם לא חזרו הביתה. הלכו למלון.
החדר היה נקי, סטרילי ושקט. הילדים נשברו כמעט מיד. דשה בכתה, יגור ישב על קצה המיטה מלא כעס.
אינה הוציאה את הטלפון.
ובמהלך אחד העבירה הכול לחשבון שלה.
הכסף המשותף נעלם מידיו של הבעל.
ואז חסמה את הכרטיס.
כעבור ארבעים דקות התחילו הטלפונים. פאניקה, צעקות, כאוס.
— אינה! המסוף לא עובד! קוראים למשטרה! אמא שלי מרגישה רע!
— אז תסתדרו יחד — אמרה בשלווה. — עכשיו אתם משפחה.
וניתקה.
בבוקר זה כבר לא היה רק סקנדל משפחתי. מישהו צילם את הסצנה. הסרטון התפשט בעיר.
בעבודה התקבלה החלטה מהירה: אדם כזה לא יכול להישאר.
סטניסלב איבד הכול בתוך יום אחד.
גם “ההשקעה המופלאה” של רימא אדוארדובנה נעלמה — יחד עם הכסף ועם הנוכל.
חודש לאחר מכן סטניסלב עמד מחוץ לדלת. רזה, שבור.
— טעיתי… — לחש.
אינה הביטה בו.
— לא. בחרת. עכשיו אתה פשוט חי עם הבחירה שלך.
— בואי נתחיל מחדש…
— זרקת את הילדים שלך לרחוב בשביל כוס יין — אמרה בשקט. — אין מה להתחיל מחדש.
וסגרה את הדלת.
אחר כך הופיעה גם רימא אדוארדובנה. כבר בלי גאווה, בלי שחצנות.
— את יכולה לעזור… אין לנו כלום…
אינה ענתה רק:
— כשצחקתם כשזרקתם אותנו, גם לנו לא היה כלום.
שתיקה.
— תחזרו הביתה.
שנה עברה.
הקפה של אינה פעל. הילדים חזרו לעמוד על הרגליים. בבית כבר לא הייתה מתיחות — רק חיים.
סטניסלב עבד במחסן.
רימא אדוארדובנה חיה בחדר קטן וסיפרה לכולם כמה החיים לא הוגנים.
אבל כבר אף אחד לא הקשיב.
כל אחד קיבל את מה שבנה מהבחירות שלו.
