המהום עמום של המכשיר, כמעט כמו נשימה חיה, ספר את השניות סביב אינסה. כבר לא היה זמן לשום דבר — רק לצליל האחיד והאכזרי הזה, כאילו הוא מודד את התרוקנות הגוף שלה לאט.
התפר הגס של הסדין חתך בעורה, אבל לגוף כבר לא הייתה “רשות” לשום תנועה. המחלה סגרה אותה בעולם הזה של חוסר תזוזה לפני שלושה שבועות. הרופאים עוד עודדו: זה ניתן לטיפול. רק זמן, טיפולים יומיומיים, תרופות יקרות שמובאות מחו״ל. אז עוד האמינה שיש דרך חזרה.
במסדרון נשמעו צעדים על הלינולאום. בטוחים מדי, מוכרים מדי.
בעלה.
הנוכחות של ואדים תמיד הקדימה את המילים שלו — בושם יקר, עור, ומשהו של ביטחון קר מילאו את האוויר.
— כן, יול, הכול מסודר — אמר בשקט לטלפון. הקול היה רגוע אבל ריק, כמו חוזה חתום. — מחר אני משתלט על החברה שלה. את תבחרי את הטבעת.
אינסה הייתה צורחת מבפנים, אם הייתה יכולה.
— ייפוי הכוח אצלי — המשיך ואדים, מקיש באצבעות על אדן החלון. — היא חתמה לפני חודש. הציוד של “הקו הירוק” עובר להולדינג החדש. הכול חוקי. בלי סיכון.
לרגע השתררה דממה.
ואז דפיקה בדלת.
לחדר נכנס מנהל המחלקה, בוריס יפימוביץ’, בצעדים מהירים אך זהירים.
— ואדים סרגייביץ’… הגיעו התוצאות.
ואדים לא הסתובב לגמרי.
— ומה?
הרופא בלע רוק.
— המצב יציב. אבל אם נמשיך בטיפול מלא… תוך כמה חודשים היא אפילו תוכל לשבת.
זה היה הרגע שבו אצל כל אדם יכולה הייתה להיוולד תקווה.
אבל בפניו של ואדים דבר לא השתנה.
— דוקטור… בכנות. בשביל מה? — נאנח. — היא לא מגיבה. אתה בעצמך אמרת. אל נאריך את הסבל. מספיק מינימום תחזוקה. בשביל הניירת.
החדר קפא.
— זה… בעייתי מאוד מבחינה אתית — קולו של הרופא רעד.
ואדים התקרב והנמיך את קולו, כאילו מדובר בהצעת עסק סודית.
— שנינו יודעים איך הדברים עובדים. העברתי תרומה משמעותית לקרן שלכם. בוא נקרא לזה שיתוף פעולה.
השתיקה הפעם כבר לא הייתה ריקה — אלא החלטה.
— אני מבין — אמר לבסוף הרופא. — הפרוטוקול ישתנה.
כשעזבו, דמעה זלגה על לחייה של אינסה. לא מכאב. אלא מזה שמישהו כבר החליט בשבילה מתי למות.
באותו לילה נכנסה אחות צעירה: דריה.
בתנועה מהירה בדקה את העירוי וקפאה. האמפולה הייתה ריקה. ריקה מדי.
היא הרימה את הבקבוקון. קראה. המבט שלה התקשה.
אינסה אספה את כל כוחותיה.
מצמצה.
דריה הבינה מיד.
— אני רואה… — לחשה. — זה לא מה שהיא אמורה לקבל.
היא התקרבה.
— אם את מבינה אותי: מצמוץ אחד זה כן, שניים זה לא.
מצמוץ אחד.
פניה של האחות החווירו.
— תמיסת מלח… — אמרה כמעט בלחש. — זה לא אמור לקרות…
היא ניגשה לדלת ואז חזרה.
— אני לא יכולה להוכיח את זה. אבל אם אפעל עכשיו, יעלימו אותך. וגם אותי.
היא שלפה את הטלפון.
— יש דרך אחרת. לא רשמית. אבל חיה.
אינסה מצמצה.
הלילה קרע את המציאות: מסמכים, לחישות, צעדים מהירים. אלונקה. ידיים זרות. שם חדש במערכת.
ואינסה נעלמה מבית החולים, כאילו מעולם לא הייתה קיימת.
הדרך הייתה ארוכה, מטלטלת וחשוכה. אורות העיר כבו מאחוריה לאט, כמו חיים שננעלו.
בבוקר כבר הייתה בבית כפרי.
זינאידה לא שאלה שאלות. רק הסתכלה.
— את רוצה לחיות? — שאלה בפשטות.
אינסה מצמצה.
— אז מתחילים.
החודשים הבאים לא היו ריפוי, אלא מאבק. כאב שהחזיר תחושה. חליטות מרות שצרבו אך העירו. תרגילים שבהם הדמעות לא היו חולשה אלא מחיר.
ואז יום אחד אינסה הזיזה את האצבעות.
אחר כך הרימה את היד.
אחר כך החזיקה כפית.
מאוחר יותר עשתה את הצעד הראשון.
והעולם, שנחשב אבוד, התחיל להיבנות בה מחדש — לא אותו דבר, אלא חזק יותר, קשוח יותר, אמיתי יותר.
ליד הגדר של הבית עמד לפעמים ילד קטן. אנטון.
— תיכנס — אמרה אינסה פעם. — יש פנקייקים.
ובמקום כלשהו מאחורי העצים, החיים כבר לא שאלו אם מותר להם לחזור.
