אולגה ניקולייבנה יצאה ממשרד הנוטריון ונעצרה לרגע, מצמצמת עיניים מול אור אוקטובר חד ופתאומי. האוויר כבר היה קר; הסתיו לא הבטיח דבר טוב — רק מהירות והתפוררות. בתיק שלה היה טיוטת חוזה המתנה. הכול היה מוכן. נותר רק אישור על היעדר חובות וחתימה.
ההחלטה התקבלה מזמן. הדירה בת שלושה חדרים ברחוב שקט במרכז העיר הייתה רכושה המשמעותי היחיד, אבל היא לא התחרטה. בשביל איליה לא הייתה מתחרטת על דבר. בנה ואשתו סבטלנה חיו כבר שלוש שנים משכירות אחת לשנייה, תמיד צפוף, תמיד זמני. עכשיו סוף־סוף הייתה להם אפשרות לבית אמיתי, לילדים, לחיים נורמליים. אולגה כבר דמיינה את עצמה בבית כפר קטן, עם תנור ועם מרפסת שאפשר לבודד לחורף. לא יוקרה — אבל מספיק. אדם לא צריך הרבה.
כשאיליה חיבק אותה ואמר: “את אמא טובה”, אולגה הרגישה לראשונה מזה זמן רב שהיא באמת נחוצה.
מחוץ למשרד אישה טאטאה עלים שנשרו. היא לבשה חלוק עבודה כחול ומתחתיו מעיל בלוי. התנועות שלה היו עייפות אבל מכניות. כשאולגה עברה לידה, האישה הזדקפה לפתע. פניה היו אפורות, כאילו החיים מחקו מהן את הצבע בהדרגה, אבל המבט היה חד — מדויק באופן מטריד.
— אל תחתמי על חוזה המתנה לפני שתסתכלי בקופסה הכחולה מתחת למיטה של הבן שלך — אמרה בשקט.
אולגה קפאה, כאילו דחפו אותה.
— מה? מי את?
— הייתי מנקה. פיטרו אותי אתמול. הכלה שלך סידרה את זה. היא אמרה שאני לא עובדת טוב.
האישה צחקה צחוק מריר.
— אבל ראיתי הכול. הקירות זוכרים, כשמנקים מספיק זמן.
אולגה סידרה את התיק בעצבנות.
— זה מגוחך. תעזבי אותי בשקט.
— תבדקי את הקופסה. קופסת נעליים כחולה. מתחת למיטה. הכול שם.
האישה הסתובבה והמשיכה לגרוף עלים, כאילו השיחה לא התקיימה כלל.
באוטובוס הביתה אולגה ישבה בלי לראות את האנשים סביבה. המשפט חזר בראשה כמו שעון מקולקל: “קופסה כחולה”. שטויות. נקמה. ניסיון אחרון של אדם פגוע לפגוע חזרה.
איליה היה הבן שלה. הילד שפעם אסף לה אבנים על גדת הנהר.
ובכל זאת, משהו זז בתוכה. סדק קטן באמון שכבר לא ניתן לאטום.
בערב איליה התקשר, עליז.
— אמא, בסוף השבוע אנחנו נוסעים לסבטקה. תוכלי להשקות את הצמחים?
— כמובן, בני.
קולה היה יציב, אבל בפנים כבר משהו לא היה אותו דבר.
בשבת היא נכנסה לדירה עם המפתח שלה. במסדרון התערבבו ריח בושם יקר וריח אשפה ישנה. כאילו החיים שלהם רצו להיות גם מושלמים וגם מוזנחים בו־זמנית.
הדירה הייתה מסודרת — מסודרת מדי. מאחורי הסדר הזה הסתתר מתח מלאכותי.
בחדר השינה היא נעצרה.
המיטה.
הברכיים שלה קרסו כשהיא כרעה.
מתחת למיטה הייתה באמת קופסה כחולה.
ידיה רעדו כשהיא שלפה אותה. הלב שלה דפק כאילו הוא עומד לפרוץ מהחזה.
בהתחלה רק ניירות ישנים: קבלות, תעודות אחריות. הקלה חלפה בה. שטויות.
ואז היא ראתה את התיקייה.
הסכם מקדים למכירת הדירה. הדירה שלה.
שמו של איליה הופיע כמוכר.
התאריך: שבוע אחרי חוזה המתנה.
המחיר: נמוך באופן מחשיד.
מתחתיו עלון של בית אבות. בשוליים כתב יד: “קליטה מהירה, גם במקרי דמנציה”.
המסמך הבא עסק בהלוואות קצרות־טווח. מועדים, חובות, קנסות. סכומים עצומים.
איליה היה בחובות.
ולבסוף — חוות דעת פסיכיאטרית.
שמה של אולגה.
“תחילתה של דמנציה סנילית. מומלץ מינוי אפוטרופוס.”
היא מעולם לא נבדקה שם.
האוויר נעשה כבד. היא בקושי יכלה לנשום.
ואז שמעה את המפתח בדלת.
צעדים.
צחוק.
— אמרתי לך שהיא תחתום בלי לחשוב — אמרה סבטלנה.
— נקווה, הבנקים כבר לוחצים עלינו — ענה איליה בעייפות.
הם נכנסו.
ראו אותה.
שתיקה.
פניה של סבטלנה התקשו מיד.
— מה את עושה כאן?
אולגה קמה לאט.
— קוראת.
איליה החוויר.
— אמא… זה לא ככה…
— אז איך כן?
השתיקה הפכה כבדה, חונקת.
איליה שבר אותה ראשון.
— זה זמני! רק עד שנסדר את החובות! אחר כך הכול יחזור לקדמותו!
סבטלנה התפרצה:
— את לא מבינה כלום! אפשר להוציא אותך לאפוטרופסות! המסמכים כבר מוכנים!
באותו רגע אולגה כבר לא רעדה. רוגע מוזר עטף אותה.
— כבר החלטתם שאני לא בן אדם.
היא הכניסה את המסמכים לתיק.
— אני לוקחת את זה.
סבטלנה שלחה יד, אבל אולגה דחפה אותה.
— לא.
קולה לא היה חזק, אבל עצר אותם.
— אני הולכת עכשיו. ואני אפנה למשטרה.
הם לא הלכו אחריה.
במדרגות היא הרגישה לראשונה: אין דרך חזרה. אבל יש דרך קדימה.
למחרת החליפה מנעולים.
החוזה הותקף משפטית.
שתיקה בטלפון.
שבוע אחר כך חזרה למשרד הנוטריון.
האישה הייתה שם, בין העלים.
— הוא עדיין חי? שאלה.
— עדיין.
ואולגה סיפרה הכול.
האישה הקשיבה, ואז הנהנה.
— הבן שלי כמעט לקח ממני הכול גם כן.
שתיקה.
— איך קוראים לו? שאלה אולגה.
— ואליה.
שבוע אחר כך ישבו בבית קפה. שתי נשים שאיבדו יותר מדי, אבל לא הכול.
— את יודעת, ואליה… אם את רוצה, בואי לגור אצלי. יש הרבה חדרים.
האישה צחקה דרך דמעות.
— אני נוחרת.
— אני ממלמלת בבוקר.
הן חייכו.
ובאותו רגע השתיקה כבר לא הייתה איום — אלא התחלה.
