אחותו של בעלי לא יכלה לעצור את דבריה. מול כולם, היא לגלגה על המתנה שבחרתי בקפידה עבור אמא של בעלי ליום הולדתה, וקראה לה “פטפוט מיותר”. הטון שלה מילא את השולחן במבוכה מיידית, וליבי קרס. אבל התגובה של אמא של בעלי הייתה זו שתשאיר אותי פעורת פה.
מעולם לא היו לי יחסים חמים עם אותה אחות. היא אהבה כל מה שהיה יקר, נוצץ ומרשים. אם זו הייתה מתנה, היא הייתה צריכה להרשים את כולם. אם זו הייתה חגיגה, היא הייתה חייבת להיות מפוארת ורשמית. אמא של בעלי הייתה שונה לחלוטין. שקטה, צנועה, כל חייה עברה בספריות, והעריכה מעל הכל את השקט, את הספרים ואת סיפורי המשפחה הישנים.
היא התכוננה מראש ליום הולדתה השישים. בצ’אט המשפחתי, אחותו של בעלי כתבה כמעט כל יום שהיא מתכננת “הפתעה מיוחדת”, והשארת רמזים יותר מפעם אחת ש”עדיף שאף אחד לא יביא משהו פשוט”. כל אחד ציפה למתנה מפוארת ויקרה, והמתח הלך וגבר.
חגגנו במסעדה קטנה ומחממת. כשמגיע זמן המתנות, אחותו של בעלי קמה ראשונה:
— אמא, את ראויה לטוב ביותר! — אמרה בקול רם ובביטחון. — החלטנו להקל עלייך את החיים. הנה המכשיר החדש ביותר. הוא עושה הכל בעצמו. עלה הרבה, אבל בשבילך שום דבר אינו יקר מדי.
המלצרים הביאו קופסה ענקית. האורחים מחאו כפיים. אמא של בעלי חייכה והביעה תודה, אך היה ניתן לראות שהיא מעט מבולבלת. היא אהבה לבשל בדרך המסורתית, בלי כפתורים מורכבים ומסכי מגע.
ואז הגיע תורנו. בעלי נתן לה את הבושם האהוב עליה, ואני נתתי לה חבילה קטנה, עטופה בקפידה.
אחותו של בעלי חייכה בציניות, מבלי להנמיך את קולה:
— מה זה? כרטיס? או משהו מודפס מהאינטרנט? לאירוע כזה אפשר היה לחשוב על משהו רציני יותר. אמא צריכה דברים שימושיים, לא פתקיות.
שלטה דממה מוחלטת סביב השולחן. ליבי דפק ללא הפסקה, אבל ידעתי שבתוך תוכי עשיתי את הבחירה הנכונה.
אמא של בעלי שמרה על שתיקה זמן מה. לאט, היא פתחה את החבילה. בפנים היה צילום ישן בשחור-לבן, במסגרת עץ פשוטה.
— אז זה צילום — לא יכלה אחותו של בעלי להחזיק את הציניות שלה. — יש לנו מדף מלא באלבומים. באמת, הצלחתם להרשים אותנו? לא היה כסף? או שזה עכשיו באופנה לתת דברים כאלה?
ישבתי המומה, עם בושה על המתנה שלי. אבל התגובה של אמא של בעלי שינתה הכל. היא הרימה את משקפיה והביטה בצילום במשך דקות ארוכות. זו הייתה תמונה מילדותה עם אביה, שנפטר כשהייתה קטנה מאוד.
לפני חצי שנה ראיתי במקרה את התמונה בבית שלה. היא הייתה כמעט הרוסה מזמן: סדקים, פנים דהויות, פינה קרועה. אז היא לחשה לי שהיא התמונה היחידה שבה היא עם אביה, וקשה לה לצפות בה במצב כזה.
לחשאי לקחתי את התמונה לשימור. במשך כמה חודשים שוחזרו הפרטים, הובהרה השקיפות ושוחזרו תווי פניו של האב.
אמא של בעלי החזיקה את אצבעותיה על הזכוכית של המסגרת ופנתה בשקט אל בתה:
— בבקשה, מספיק.
אחותו של בעלי הביטו בה מופתעת, ללא מילים.
— אני רק אומרת את האמת. אי אפשר להשוות את זה למכשיר. — אמא של בעלי חייכה, עם דמעות בעיניה. — היא נתנה לי זיכרון שחשבתי שאיבדתי לנצח. את נתת לי חפץ. היא החזירה לי את הזיכרון.
בעיניה ניצצו דמעות.
— בשבילך זה רק נייר. בשבילי זה פני אבא שלי, שכמעט איבדתי.
היא לחצה את המסגרת אל חזהה והוסיפה:
— תודה. זו המתנה היקרה ביותר שקיבלתי מזה שנים רבות.
אחותו של בעלי נותרה אילמת. האורחים לא אמרו דבר, אך במבטיהם לא נותרה יותר ציניות, רק כבוד והערכה. בעלי אחז בעדינות ביד שלי מתחת לשולחן, וחשתי הקלה עצומה.
החגיגה נמשכה. הקופסה הגדולה עם המכשיר נשארה בצד, ואמא של בעלי עמדה מול המסגרת הקטנה והביטה בצילום מדי פעם בחיוך ובדמעות. זו הייתה המתנה שבאמת נגעה בליבה — מתנה מלאה בזיכרונות, אהבה ונשמה.
