המכה נשמעה עמומה על רצפת אולם האירועים הקרירה והמלוטשת, כאילו האבן עצמה בלעה את הצליל והחזירה אותו רק כהד חנוק. הגוף שלי הגיב באיחור — לא בכאב תחילה, אלא בתחושת ריחוף מוזרה, כשהמוח עדיין מסרב להאמין למה שכבר קרה.
כפות הידיים שלי בערו מהמגע עם האבן הקפואה. זה לא היה רק מגע — כאילו הרצפה שואבת ממני את החום, בולעת אותו באדישות רעבתנית. באוויר התנגשו שני עולמות: בושם יקר, כבד ומתוק, וריח זול של “Ocean Fresh”, מלאכותי וחד, כאילו כל אחד מהם מנסה למחוק את השני מאותו חלל.
לרגע לא ידעתי איפה אני.
ואז חזר הקול.
— “אינה, מה לעזאזל את עושה?!” הקול של אולג הגיע עמום, כאילו דרך מים.
— “מה אני עושה?” אינה צחקה בחדות, חזק מדי, בטוח מדי. “אני מראה לה את המקום שלה!”
כל מילה חתכה את האולם כמו להב.
— “היא נדבקה למשפחה שלנו כמו… אף אחד! בלי בית, בלי שם, רק מעבדה וחלוק לבן!”
ניסיתי לקום. הגוף ציית, אבל כל שריר התנגד. התפר של החצאית שלי נקרע במקום שבו היא משכה אותי. האולם קפא. שישים אנשים עצרו נשימה — והשקט הזה היה חזק יותר מכל צעקה.
בקצה האולם, פטר אישטוון, חמי, הוריד את הראש. הוא הביט במפה כאילו שם ימצא הסבר איך יום ההולדת שלו הפך למחזה כזה.
אינה התקרבה שוב.
העקבים שלה תקתקו על הרצפה כמו האשמות.
— “נו? אין לך מה להגיד? או ששכחת לציין שאולג שלח לך כסף גם בשבוע שעבר?”
לא עניתי. בתיק שלי משהו נקש בזכוכית — מוט הערבוב מהמעבדה. האצבעות שלי נסגרו עליו אינסטינקטיבית.
— “אולג…” הסתכלתי עליו.
אבל הוא לא הסתכל עליי. סובב את הכוס בידו.
— “לינה… אינה קצת הגזימה, אבל גם את… רגישה מדי.”
משהו בתוכי נשבר — לא בקול. יותר כמו סדק בזכוכית שעדיין עומדת, אבל כבר לא שלמה.
— “אני הולכת,” אמרתי בשקט.
— “לכי!” אינה סיננה. “אבל תשאירי את המפתח! אה, בעצם… הוא גם משותף, נכון? נוח.”
הלכתי.
כל צעד הדהד באולם. מבטים נדבקו אליי כמו ידיים בלתי נראות. בדרך החוצה ראיתי את סטפן אישטוון, דודו של אולג. תמיד שתק. תמיד צפה.
הפעם הוא הרים את העיניים.
המבט שלו עצר אותי.
כשעברתי לידו, הוא קם לאט.
הכיסא חרק.
האולם שקע לשקט מוחלט.
— “קבצנית, נכון?” אמר בשקט.
אינה צחקה בעצבנות.
— “אוי דוד, זה רק בצחוק—”
אבל הוא לא הסתכל עליה.
— “פטר,” פנה לאחיו, “זה מה שגידלת.”
לא בקול רם. אבל כבד יותר מכל צעקה.
אולג הסמיק אבל לא דיבר.
אינה ניסתה לפתוח את הפה, אבל לא יצאו מילים.
סטפן פנה אליי.
— “בואי לכאן.”
קפאתי.
ואז ניגשתי.
הוא שלף פתק מקומט וכתב עליו מספר.
— “תתקשרי למספר הזה מחר בעשר. תגידי שזה ממני. ענייני השקעה.”
— “למה אתה עוזר לי?” שאלתי בשקט.
הוא הסתכל עליי.
בלי רחמים. בלי רגש. רק הבנה קרה.
— “כי את עדיין לא הפסדת.”
ואז התיישב חזרה.
וסיים את הערב במילה אחת:
— “מספיק.”
אף אחד לא ענה.
אף אחד לא העז.
בחוץ האוויר היה קר, מעט מלוח ואבקתי. העיר נראתה רגועה, כאילו שום דבר לא קרה בפנים.
אבל בתוכי הכול השתנה.
למחרת במעבדה העולם נראה פשוט יותר. תחת המיקרוסקופ האורגניזמים פעלו בלי דרמה: ניקו, פירקו, שינו. בלי רגש. בלי היסוס.
בשעה 9:45 הטלפון רטט.
אולג.
“לינה, אנחנו צריכים לדבר. אינה הגזימה. אבל אנחנו צריכים את הכסף לבית.”
לא עניתי.
בשעה 10:00 חייגתי למספר מהפתק.
— “כן?” ענה קול גברי.
— “הופניתי על ידי סטפן אישטוון.”
שתיקה קצרה.
— “ציפינו לשיחה שלך. החשבון ייבדק. לבעלך אין יותר גישה לירושה.”
שקט.
ואז:
— “זה לא רכוש משותף.”
ניתקתי.
ובפעם הראשונה לא הרגשתי פחד.
רק בהירות.
שלושה ימים אחר כך אינה הופיעה במעבדה.
לבושה בצבעים בולטים, רועשת, כאילו לא שייכת למקום.
— “מה עשית?!” צעקה. “לאולג אין כסף! הבית קורס! הכול בגללך!”
הקול שלה הדהד בין הצינורות והמכשירים.
הסתכלתי עליה.
— “זה היה הכסף שלי.”
— “של בעלך!”
— “לא.”
היא ניגשה וחטפה את מוט הזכוכית.
— “אני שוברת את זה, נשבעת—”
לקחתי אותו ממנה בשקט.
— “אם תגעי פה שוב במשהו, אני קוראת למשטרה.”
לא איום.
עובדה.
פניה התעוותו.
— “את כלום.”
היא הלכה.
השקט שנשאר אחריה היה כבד יותר מהקודם.
בערב אולג חיכה בדירה.
ישב בחושך, כאילו היה שם כבר ימים.
— “למה את עושה את זה?” שאל.
— “מה?”
— “הורסת הכול.”
— “לא,” אמרתי בשקט. “אני פשוט מתרחקת.”
— “אנחנו משפחה.”
הסתכלתי עליו.
המילה הזו כבר לא משמעותה כלום.
— “לא,” אמרתי. “אתה ואינה משפחה.”
שקט.
ואז הוא קם.
— “אז את תאבדי הכול.”
לא עניתי.
כי כבר לא היה מה לאבד.
שלושה ימים אחר כך עזבתי.
לדירה ישנה עם תקרות גבוהות. הקירות סדוקים, אבל השקט היה נקי.
כל מה שהיה על שמי נשאר שלי.
בערב ישבתי ליד הנהר. המים סחפו את רעש העיר לאט, כאילו ממיסים אותו.
בידי מוט הזכוכית.
אותו אחד.
אבל הוא כבר לא היה נשק.
רק כלי.
הטלפון נדלק:
“את חוזרת?”
אולג.
לא עניתי.
כי התשובה כבר לא הייתה שייכת לעבר.
גשם התחיל לרדת על העיר.
ולראשונה מזה זמן רב, לא הרגשתי שאני צריכה להיטהר מכלום.
